נעים להכיר, אני איתי מלר.

גיל ההתבגרות אף פעם לא היה פשוט. מה שהשתנה זה כמה ממנו קורה במקום שאנחנו לא רואים.

בכל כיתה יש מי שמרגישים חלק מהקבוצה, ויש מי שעובדים קשה מאוד כדי להרגיש ככה. לחץ חברתי, חרם ובריונות לא נגמרים בצלצול. הם ממשיכים בטלפון עד מאוחר בלילה. מה שרואים בבית זו בדרך כלל רק התוצאה: דלת סגורה, ויכוח על המסך, תשובות קצרות. לא את הבדידות או את החרדה שמתחת.

לזה מצטרפות שאלות על קשרים, על מיניות, על איך הגוף שלי נראה לעומת כולם. וכשנכנסים לתמונה אלכוהול, סמים או התנהגות שלוקחת סיכון, השאלה הראשונה שלי היא לא איך מפסיקים. היא מה זה עושה בשבילם. בדרך כלל יש לזה תשובה, והיא לא תמיד מה שחשבנו.

בשיחה אישית אנחנו מדברים על מה שמעסיק את הנער או הנערה, לא על מה שמדאיג אותי. בקבוצה אפשר לשאול דברים שקשה לשאול לבד: איך מחליטים כשכולם מסתכלים, מי נשאר בחוץ, איפה עובר הגבול. עם הורים וצוותים חינוכיים אנחנו מנסים קודם להבין מה בעצם ראינו, לפני שמחליטים איך להגיב.

המטרה פשוטה: שיהיה אפשר לדבר גם על מה שמביך ועל מה שמפחיד, בלי שהשיחה תהפוך לעוד נזיפה. בני נוער שחוששים מהתגובה שלנו פשוט מפסיקים לספר.

להרצאות והכשרות ←