זה התחיל מפוסט שפרסמתי אחרי כתבה שעצבנה אותי על "האפוקליפסה" החברתית שבדרך (מדיה דיגיטלית ואיך שהיא משמידה את האנושיות של הדור הצעיר)… אני לא מצליח גם היום אחרי זמן רב, להתעלם מהשטויות שנרשמו מעל דפי העיתון על ההבחנה ש"בני הנוער שחיים בסרט \ פחות אנושיים מאי פעם". מי שמכיר אותי ופגש אותי בהרצאות יודע שאני מאוד נחרץ, אבל גם מאוד פרגמטי לגבי המהפכה הדיגיטלית, בהקשר לבני הנוער ולתרבות אותה הם צורכים. לכן כמי שרואה את המציאות באור הרבה יותר חיובי מחלק מעמיתי למקצוע, החלטתי לחרוג ממנהגי ולבקש לראות לרגע אחד את התמונה – כפי שאני רואה אותה: פחות אפלה….
נתחיל ממה שמפריע לי במיוחד: הכללות, והתעלמות מהמציאות המגוונת בשטח. אני מרצה בתחום תרבות בני הנוער כבר 12 שנים. אני פוגש בכם – חבר'ה צעירים מלאים בחלומות ותקוות ורעיונות – וכן, גם לפעמים מתוסכלים "ואכולי סרטים". ולא, אני לא ממש מסוגל להתחבר למסר שלפיו אתם פחות אנושיים מאיתנו. האמת רחוקה מכך. בני הנוער שבהם אני פוגש, מתים להתקרב ליעד הנכסף: להיות במקום האנושי והבין אישי והאותנטי – הן ברמת התקשורת והן ברמה האישית. זה נכון שלפעמים קשה, אבל הם שואפים לשם… עובדה – מעגלי הסיכון קיימים… לשם מה בדיוק הם קיימים אם לא בכדי לפצות על חוסר בכלים תקשורתיים…
העבודה שלנו כהורים ואנשי חינוך היא לאפשר להם לראות באלטרנטיבות הקיימות תקווה לעתיד מבטיח ונעים יותר – ולא לסמן את הכישלונות ולהתעלם מההצלחות שבתהליך ההתבגרות וההתגברות שלהם. וזה מביא אותי לנקודה הבאה: התבוננות שטחית במציאות מורכבת.
המהפכה הדיגיטלית אכן שינתה את כללי המשחק, ואף יכולה להביא לירידה בתפקודים חברתיים, אך בשטח התנועה משתנה. הורים מתחילים להיות מודעים יותר, דגש על תקשורת חברתית מושם בין ילדים לחבריהם, והתנדבות עדיין מבוקשת בקרב תלמידי חט"ב ותיכון. לצאת ולומר שמהפכת הסלולאר והטאבלטים הרסה את הכל, מקבילה לטענה שחשמל הרס את האנושיות שבישיבה סביב המדורה, ונסיעה בכלי רכב הרחיקה זה מזה את הולכי הרגל.אנחנו חיים בהצלחה עם חשמל ועם כלי תחבורה, אך מחנכים את ילדינו לזהירות בדרכים ושימוש מושכל בחשמל – לגבי הרשתות החברתיות, דווקא המתבגרים יכולים לשמש לנו כמורי דרך בסמטאות הלא מוכרות שבהן הם דווקא מתמצאים היטב… מדוע לא להיעזר בהם? יש להם כוח, יש להם את הלב ואת היכולת – אך לעיתים צריך דחיפה קטנה… ומי ידחוף אם לא אנחנו, האנשים שרואים את המציאות באור טיפה יותר חיובי?
שלכם ובשבילכם,
איתי מלר