"סיר הלחץ של הרשתות החברתיות" – ניפוץ מיתוסים
מאמר מאת: איתי מלר
הפאניקה הכללית שנשקפת כיום מן השיח התקשורתי, משקפת תחושת חוסר אונים אל מול עידן דיגיטאלי שנראה כאילו שולטים בו הילדים, ולהורים אין בו דריסת רגל כלל. במאמר זה אבקש להציג את התמונה מזווית אחרת ומרגיעה יותר. החשש מן המרחב החברתי החדש, מוצדק במקרים מסויימים, אך התחושה כאילו לפנינו עומדת מלחמת חורמה, היא בעייתית – ועלולה לדרוס את הסיכויים החיוביים שהמהפכה הזו טומנת בחובה.
ראשית, עלינו להתבונן למציאות בעיניים: מאז שנות השמונים חל מהפך קיצוני בתפיסת המציאות והחברה – בעקבות המהפכה הדיגיטאלית. כיום אין ילד שלא נולד עם המקלדת ביד. הקיום החברתי המקבית של הרשתות החברתיות, מציע מגרש משחקים חדש ומאתגר – הן מבחינה חינוכית והן מבחינה חברתית. במציאות החדשה, ארגז החול החברתי, הפך לממוסחר ומונע על ידי גופים אינטרסנטיים אשר שוטפים את מוחינו יום-יום במסרים ודרישות קפיטליסטיות. הילדים חשופים לאותה המערכת ומגיבים אליה ברכישות לא פרופורציונליות של מותגים, זאת בשם הצורך להיות תמיד בקדמת הגל ולא כחלק מן העדר הנעזב מאחור. מן הצד השני ניתן לראות את הצהפכה בעולם הערבי שהיא לא פחות מאשר חייבת את קיומה לרשתות החברתיות ולרשתות הסלולאר. השאלה היא כיצד להבחין בין עיקר לתפל, ומה עושים עם היעדר היכולת שלנו להחזיר לילד את כישוריו החברתיים? ובכן, ראשית עלינו לעשות הפרדה בין מיתוסים לעובדות.
הרשתות החברתיות מציעות עדכונים מהירים ולעיתים מחליפים את מקומם של סוכני השינוי בכך שהם מאפשרים נגישות מידע (שלעיתים קרובות אינו מהימן), וכך לעיתים אנו מרגישים כאילו הולכת ונשמטת לנו האחיזה בתכנים העוברים לילדינו. התחושה של אבדן תפיסה במציאות ושל התפוררות קוגניטיבית וחברתית, לצד חששות מפני בריונות מקוונת ( Cyberbullying), גם היא נוכחת בשיח זה המדיר שינה מעיני רבים מאיתנו, אך המציאות אינה תמיד דיכוטומית וישנם גם צבעים נוספים בספקטרום זה.
הכתבות השונות בתקשורת המציעות קשר ישיר בין: התאבדויות (נער התאבד עקב גלישה בפייסבוק), הפרעות אכילה או אפילו סיפורים מזעזעים על אונס (אנסו צעירה שפגשו בפייס בוק), לבין גלישה ברשת מעמידה את ההורים והמחנכים כמעוז השפיות האחרון לפני הקריסה החברתית המסתמנת מדפי העיתון. כפי שציינתי מוקדם יותר, אסור לנו להציב עצמינו כלוחמי מסעי הצלב כנגד הרשתות החברתיות, מכמה סיבות: ראשית, המצב אינו כל כך גרוע. בפועל המספרים מדברים על מציאות מתונה יותר, ועל יתרונות הרשת על פני העולם האמיתי (מבחינת אלימות כדוגמה).
מיתוסים וניפוצם:
1: "רוב הילדים מכורים לאינטרנט ולרשת"
לא מדוייק, המספרים בפועל מדברים על אחוז זניח של מכורים בגילאים צעירים שאכן זקוקים להתערבויות חיצונית לצורך חניכה חברתית בגיל מבוגר (כמעט כמו סרוגייט). למעשה מעל 80% מן הזמן שבו מבלים הילדים ברשתות החברתיות בעולם משמש ללימודים ומשחקי מחשב עצמאיים, למעלה ממחצית מן הילדים בישראל צופים בסדרות וסרטים ועוסקים במסרונים מיידיים ובהתכתבויות. אז אמנם החצר עברה לבית – בעיה שיש לדון בה בהרחבה אך מכיוון חברתי ולא מכיוון פסיכולוגי-התמכרותי. בסקר שנערך באירופה, דווח כי חלק קטן ביותר מהילדים מוותר על שינה ואוכל (5%) בשביל לגלוש יותר. הרוב המוחלט (82%) לא מוותר כלל.
2: "האינטרנט שייך לצעירים וההורים לא מעורבים כלל במה שמתרחש בזירת ההתגוששות של ילדיהם"
לא נכון. הגיל הממוצע של המשתמשים ברשת הוא 35. בישראל רק 20% ממשתמשי הפייסבוק הם ילדים עד גיל 17. רוב השימוש הוא ביישומי מסרונים מיידיים, YOUTUBE, ובתוכנות שיתוף קבצים. לגבי שיתוף ההורים בתכנים – עולה מסקרים כי מעל 2/3 מהורים לילדים שנפגעו ברשת או הוטרדו במהלך גלישה – ידעו על כך; לרוב פונים הילדים לקבל עזרה מחבר או אפילו ממורה. בישראל רק כ חמישית מתלמידי בתי הספר לא עברו תכנית כל שהיא לגלישה בטוחה ברשת, ואילו רוב הילדים מעידים כי חלה עליהם בקרה כל שהיא מהוריהם.
3: "הרשת היא מקום מסוכן, וישנם מקרים רבים של אונס ופגיעות כתוצאה מגלישה ברשת"
לא נכון: המספרים מצביעים על פגיעות ממשיות זניחות ביחס למפגשים אלימים בעולם האמיתי. הנתון הזה אמנם מתייחס לביטחון פיזי של הגולשים, אך הוא מתעלם מהיכולת הממשית לפגיעה נפשית עמוקה, ולניצול הרשת כזירה להתעללויות.
4: "ילדים חשים בדידות רבה יותר כיום"
הרשת איננה הסיבה לתחושות של בדידות, אלא העדר מפגשים בין אישיים. כאשר משתמשים ברשת כאמצעי לחיבור בין חברים, שמביא למפגשים ממשיים – תחושת הבדידות לא נמצאת בלקסיקון המתבגרים שנשאלו על כך.
איפה ניתן למצוא סינתזה בין תחושות הבטן לבין הנתונים המרגיעים?
ההתעסקות בהפחדה היא בעייתית תמיד. בהרצאותיי אני מדגיש את הצורך בהפרדה בין הפחדות להרתעות. הדוגמא הקלאסית היא ההבדל בין "מי שקופץ מגג בניין – ימות" לבין "נסה לזרוק ביצה מגובה רב – מה קרה לה?"… השוני טמון ביכולת של האדם להסיק לבדו שפגיעה תיתכן משימוש שגוי בתחומים שונים בחיים (כוויות, פציעות, התמכרויות). החוכמה היא להצליח להעביר את המסר – והפחדה לעולם לא תצליח לעשות זאת. הסיבה היא שתמיד נשמע על מישהו שהתנסה במשהו ולא קרה לו כלום – ואז נגיד "אם לא קרה כלום – למה שלי כן עקרה משהו רע". הגלישה ברשת, כמו גם צפייה בתכנים פורנוגראפיים, ושתיית אלכוהול – יכולה להיות פעילות מהנה ולעיתים אף חיובית ביותר.
כאשר אנו שוללים את קיום הרשת כזירת התרחשות אנו למעשה שוללים גם את היכולות החדשות שהיא מציעה, ושופכים את המים עם התינוק. ילדים שכחלק מפרוייקט מחוייבות אישית העלו לרשת את סיפור חייהם של זקנים, החזירו ניצוץ של תקווה לעיניהם – והצליחו לתעד סיפורי חיים ומידע שהיה אובד לנצח, לבטח אלמלא היו שם להפכו למקוון. המשל ברור: חבל לשלול את כל החבילה בחסות הפחדים הלגיטימיים מהתופעה הזו. הסרטונים שעולים לרשת מציפים סיפורים קשים אך זניחים למרחב הדיון הציבורי בנושא, וכמו במקרים רבים של זריעת פאניקה – מרחיקים את נושא האחריות והשילוב ההורי במערכת זו. במילים אחרות, ניתן להרוויח מן המצב על ידי חינוך לגבולות ולערכים, שהן מיומנויות חיים חשובות – גם דרך השימוש ברשת ובמוצריה השונים.
עניין הגבולות הוא חשוב ביותר, כיוון שכמו שטען רוסו, לא ניתן לצמוח מתוך חופש מוחלט. אדם חייב לעצמו מסגרת וגבולות בלעדיהם, לא יוכל להתפתח, ולצמוח לאדם שהוא עתיד להיות. העניין החברתי, אמנם ניכר בהעדרו הבולט מן "הרשתות החברתיות" אך כאשר משתמשים בהם בתבונה – ובמידה, ניתן לפתח מערכות יחסים, וללמוד המון על אודות עצמינו. ההגבלות שמומלץ לשים על שעות הגלישה הן משמעותיות – כיוון ששינה, אוכל, וערכים משפחתיים הם אבני היסוד של התפתחות תקינה. ההמלצה הטובה ביותר היא להוצא את המחשבים מחדרי הילדים – למרחב הציבורי, וללמד את הילדים להתחלק בזמן הגלישה המוגבל. בדרך זו גם לומדים התמודדות עם תסכולים ודחיית סיפוקים. המשחקים בעולם האמיתי הם קריטיים, הן להתפתחות קוגניטיבית, והן להתפתחות חברתית תקינה. הדרך הטובה להוציא זאת אל הפועל – היא ליצור רשת חברתית – אמיתית, של הורים לילדי החברים, ולתאם מפגשים יזומים.
אין תחליף לאנושיותינו – וזו צפירת ההרגעה האמיתית. בני אדם ישארו לנצח זקוקים לחום, אהבה והכרה ביכולת – כאשר יחוש אדם בוגר בחסכים אלו, הוא יפעל להשיגם. אנו יכולים לאפשר את הגישה הזו לילדינו באמצעות שילוב ושיתוף, לצד הפטנטים הישנים שאנו מכירים. התקשורת עם הילדים יכולה דווקא להתחזק דרך העולם המקוון. בקשו מהם לשמש לכם למדריכים בעולם זה, פתחו לכם דף פייסבוק, ולמדו את הגדרות האבטחה. יש לגשת לבעיה זו בזהירות ובתבונה, כיוון שההבטחה הגלומה בעידן זה, גדולה מן החששות.
שלכם, איתי. 09-8999185