אז רגע לפני הקיץ, עובר החוק ל"אי ההפללה" של משתמשי הקנאביס והליגליזציה של החומר עצמו, בקריאה ראשונה. כמה חבל שמי שיפגעו מהמהלך הצודק הזה (לא ציני – בחיי), הם דווקא בני הנוער. אף אחד לא מדבר על בני הנוער בהקשר הזה – אבל חייבים.
אני אסביר מדוע זה קריטי. התפתחות המוח הוא תהליך ארוך-שנים והדרגתי. אחרונים להבשיל בתהליך הזה הם האופי והאישיות שלנו. על התהליך המורכב הזה מנצחת מערכת עם שם מורכב לא פחות: "המערכת האנדוקנבינואידית". הרעיון פשוט – ככל שאנו מתבגרים, אנו מעצבים את יכולתנו לקבל החלטות מודעות יותר על סמך נסיון העבר, אנו משכללים את יכולתנו החברתית והרגשית – וכמובן, לומדים להתגבר על קשיים ומכשולים.
במהלך גיל ההתבגרות ישנה אי הלימה בין קצב התפתחות המוח להתפתחות הגופנית. כלומר, גם בשלב ההתפתחות בו אנו נראים בוגרים לחלוטין (הגענו לשיא גובהנו, וסיימנו את תהליך הבגרות המינית), המוח שלנו עוד רחוק מבשלות – לפחות עד שנגיע לגיל 25. בכדי להצליח ולהשלים את תהליך ההתבגרות הפיזי והמנטלי שלנו, אנו זקוקים לתרגול יום-יומי ולפידבקים של הצלחות בשני האפיקים הללו.
אז מה הקשר בין שלבי ההתפתחות האלו לעישון בגיל ההתבגרות? פשוט, כאשר המערכת האנדוקנבינואידית במוחו של המתבגר מקבלת "הפצצה" של הכימיקל THC (החומר הממסטל שמצוי בקנאביס) לאחר עישון קנאביס, המערכת נכנסת למצב של "כיבוי-עצמי" "אתחול-המערכת" ולבסוף התנעה מחדש. דמיינו שאתם מחליטים לאכול צ'יפס, ובמקום להמליח אותו במידה הנכונה – אתם שופכים על צלחת הטוגנים שלכם שק של מלח. לא רק שזה לא אכיל, אלא שתצרוכת המלח תביא את המערכות שבגופכם לעשות הרבה חישובים מחדש. מקווה שהדימוי המלוח הבהיר את הנקודה 🙂
החומר הטבעי שבמוחנו – המשחק תפקיד ראשי בשרשרת האירועים הללו נקרא "אננדומיד", והוא מזכיר מאד בהרכבו הכימי את הTHC הקיים בקנאביס. כאשר נער בן 15 ומבוגר בן 25 מעשנים מאותו הג'וינט, לאחרון לא תירשם דרמה גדולה מדי בתפקודי המוח לאחר ש"תרד הסטלה". במקרה של המתבגר לעומת זאת, יושפע המוח באופן דרמטי. השינויים המופיעים במוח המתבגר לאחר כל שימוש כוללים: שינוי בתגובות לגירויים קבועים (איך מגיב הנער לריח ולתמונה מסויימים), ירידה ביכולת השפתית, שליפה איטית של מילים ורעיונות, פגיעה בוויסות הרגשות וכמובן ירידה בזיכרון לטווח קצר וארוך.
חשוב לי לציין שלא ההתמכרות היא הבעייתית בסיפור הזה, אלא דווקא עניין ה"שליטה". עד להתמכרות ארוכה הדרך, אבל תחושת השליטה בכל מה ש"לא נעים לי וקשה לי", והיכולת של המשתמש הצעיר "לבטל" או לרכך אותה אותה – היא לב העניין. כאשר אנו לומדים להתמודד עם הכאב, או התסכול אנו משפרים את יכולתנו ומשכללים את טכניקות ההתנהלות שלנו בעולם הדינאמי בו אנו חיים. כאשר אנו מבטלים את ה"רע" על ידי "ראש טוב" (לא משנה מה החומר\ההרגל), אנו מפתחים תלות. התלות הזו חזקה בהרבה כאשר שורשיה נטועים בגיל צעיר יותר, ובעלת השפעה פחותה כאשר ההרגל אינו פתולוגי בגיל מבוגר (מכאן, שליגליזציה למבוגרים היא רעיון נהדר – ויפה שעה אחת קודם).
לסיכום: השיח על נוער והתנהגויות סיכון, נעדר מהכותרות וחבל שכך. את העבודה הקשה של החוק שעובר בלי להתכונן ל"השפעות הלוואי שלו" יגלגלו למערכת החינוך והמסגרות הא-פורמאליות. גם היום המערכות הללו מתקשות להתמודד עם תופעות של התמכרות ושימוש בגיל ההתבגרות, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם כמה מסובך זה יהיה בשנת הלימודים הקרובה? אז רגע לפני שקופצים ומנפנפים בגדל הליגליזציה: הבינו לעומק מדוע לא מומלץ (בלשון המעטה) להשתמש בקנאביס בגיל ההתבגרות והעבירו לילדים את המסר שימתינו לסוף תהליך ההתפתחות המוחית, לפני שיחפשו דרכים לעכב אותה.
אם להמשיל את הנושא הזה לישיבה על כסא גלגלים מבחירה: כלומר למרות שהרגליים עובדות פיקס, לתקופת ההתבגרות שבין גיל 14-18, (כי ללכת זה מעייף וחם לי ולא בא לי). אז מה ניתן לשער שיקרה אחרי 4 שנים של ישיבה מבחירה? קל להבין שהשרירים יתנוונו ולא נוכל לעמוד. בגיל ההתבגרות – המצב זהה, צריכים להתמודד עם קושי, כאב ותסכולים, כי אח"כ "השרירים המנטליים" שלנו כבר מנוונים מדי בכדי ללמוד מחדש את תפקידם.
כשעוברים את גיל 25, זו כבר אופרה אחרת.
תהנו מהחיים,
דברו עם הילדים שלכם על מה שבאמת חשוב 🙂
בהצלחה!
איתי מלר